מלאכת הכתיבה

נקודת מבט: השוואה בין גוף ראשון, גוף שני וגוף שלישי

כתבתם את הסצנה, ומשהו בה לא מסתדר, אבל קשה לכם לומר מה. לעיתים קרובות הסיבה היא נקודת המבט: מי מספר את הסיפור, עד כמה הוא קרוב לדמויות, ומה מותר לו לדעת. במדריך הזה נעבור על רגע מומצא אחד בכל האפשרויות, כדי שתוכלו לשמוע את ההבדל, ואז נציע דרך לבחור.

שפה

מה נקודת המבט בעצם קובעת

נקודת מבט עונה בבת אחת על שתי שאלות: מי מספר את הסיפור, ועד כמה אותו מספר יכול להגיע אל העולם שסביבו, כולל מחשבות של אנשים אחרים? הקול, המתח ומידת האמון של הקוראים במספר נובעים משתי התשובות האלה.

זמן הדקדוק הוא בחירה נפרדת שבדרך כלל הולכת יחד עם נקודת המבט, ובעוד רגע נדבר עליה בפני עצמה. קודם נבחן את הרגע. אינס מגיעה לנגרייה של אביה המנוח ומגלה שהדלת לא נעולה ושאחותה טס נמצאת בפנים, עם מקצוע העץ של אביה בידיה. איש עוד לא אמר מילה.

רגע אחד, חמש דרכים לספר אותו

גוף ראשון, עבר: ״דלת הנגרייה לא הייתה נעולה. ידעתי שטס בפנים עוד לפני שנגעתי בדלת, כי אף אחת אחרת לא הייתה מחזירה את המפתח מתחת לעציץ הסדוק כמו שאבא שלנו נהג לעשות. היא עמדה ליד שולחן העבודה והחזיקה את המקצוע שלו, הופכת אותו כאילו בדקה כמה הוא שווה. לא אמרתי דבר. רציתי שקודם תניח אותו.״

גוף שני, הווה: ״דלת הנגרייה לא נעולה. אתם יודעים שטס בפנים עוד לפני שאתם נוגעים בדלת, כי אף אחת אחרת לא הייתה מחזירה את המפתח מתחת לעציץ הסדוק כמו שאבא שלכם נהג לעשות. היא עומדת ליד שולחן העבודה ומחזיקה את המקצוע שלו, הופכת אותו כאילו היא בודקת כמה הוא שווה. אתם שותקים. אתם רוצים שקודם תניח אותו.״

גוף שלישי מוגבל, עבר: ״דלת הנגרייה לא הייתה נעולה. אינס ידעה שטס בפנים עוד לפני שנגעה בדלת, כי אף אחת אחרת לא הייתה מחזירה את המפתח מתחת לעציץ הסדוק כמו שאביהן נהג לעשות. טס עמדה ליד שולחן העבודה והחזיקה את המקצוע שלו, הופכת אותו כאילו בדקה כמה הוא שווה. אינס לא אמרה דבר. היא רצתה שטס תניח אותו קודם.״

גוף שלישי יודע־כול, עבר: ״דלת הנגרייה לא הייתה נעולה, ובעיירה הזאת היה לכך פירוש אחד. אינס ידעה שזו אחותה. בפנים, טס בילתה שעה בחזרות על התנצלות, וזנחה אותה ברגע ששמעה את השער. אף אחת מהן לא ידעה שהמקצוע שבידה של טס היה הדבר היחיד שאביהן ביקש מהשכן להסתיר מהן, ושהשכן, שצפה בהן מהמרפסת שלו, החליט לשמור על שתיקה עוד קצת.״

גוף ראשון, הווה: ״דלת הנגרייה לא נעולה. אני יודעת שטס בפנים עוד לפני שאני נוגעת בדלת. היא עומדת ליד שולחן העבודה והמקצוע שלו בידיה, ואני שותקת, כי אני רוצה שקודם תניח אותו.״

קראו אותם שוב ושימו לב מה כל אחד מהם יכול לספר. המספר בגוף ראשון יכול לומר במפורש מה הוא רוצה, אבל אינו יכול לדעת מה טס חושבת. גוף שני מכניס אתכם אל תוך ההתרחשות ואומר לכם מה אתם מרגישים; יש קוראים שאוהבים את זה ואחרים נרתעים. גוף שלישי מוגבל נשמע כמו גוף ראשון, אבל משאיר לדמות מעט יותר מרחב. רק בגרסה בגוף שלישי יודע־כול אפשר לספר לכם משהו שאיש בחדר אינו יודע.

מה כל אפשרות נותנת ומה המחיר שלה

אין כאן בחירה עדיפה. כל אפשרות מעניקה משהו, וגם גובה מחיר.

  • גוף ראשון מעניק קרבה וקול שהקוראים יכולים לשמוע לאורך ספר שלם. המחיר הוא טווח מצומצם: אפשר להראות רק את מה שהמספר רואה, ואם המספר טועה או מסתיר משהו, צריך לכתוב את זה בכוונה.
  • גוף שני מעניק תחושת מיידיות ותחושה שהקוראים מעורבים במתרחש. המחיר הוא מאמץ מתמשך. לאורך רומן שלם הוא נוטה לעייף, ולכן משתמשים בו לרוב ביצירות קצרות, בחלק אחד של ספר או במספר שפונה לדמות אחרת.
  • גוף שלישי מוגבל מעניק קרבה לצד גמישות. אפשר להציג את מחשבות הדמות בלי שהקול שלה יישמע בכל משפט, ולהתקרב אליה או להתרחק ממנה. המחיר הוא אותה הגבלה שיש בגוף ראשון: כל הסצנה שייכת לראש של דמות אחת.
  • גוף שלישי יודע־כול מעניק מרחב, אירוניה וסמכות של מספר סיפורים. אפשר לכסות תקופה ארוכה, דמויות רבות ועובדות שאף דמות אינה יודעת. המחיר הוא ריחוק, ודרוש מספר בעל אישיות; אחרת התוצאה נשמעת מרוחקת וחסרת חיים.

זמן הדקדוק: עבר או הווה

יש סיבה לכך שעבר הוא ברירת המחדל. למספר הסיפור כבר מאחוריו, לכן סיכומים, דילוגים בזמן והרהורים מרגישים טבעיים, והקוראים רגילים לקרוא כך כבר עשרות שנים בלי לשים לב לכך.

הווה מעניק תחושת דחיפות. המספר אינו יודע מה יקרה בהמשך, ולכן הוא מתאים למותחנים ולסיפורים על אנשים במשבר. המחיר הוא שקשה יותר לסכם אירועים, וזיכרונות מהעבר דורשים מעבר ברור לזמן עבר. לאורך ספר ארוך, יש קוראים שמרגישים שהוא אינו נותן להם לנשום.

כלל אצבע: דמיינו את החלק ההכרחי והמשעמם ביותר בסיפור שלכם, למשל שלושה שבועות של נסיעה או תקופת החלמה ארוכה, ושאלו את עצמכם באיזה זמן דקדוק אפשר לסכם אותו בפסקה בלי להתאמץ. בדרך כלל זה הזמן שכדאי לכתוב בו את הטיוטה.

קפיצות בין ראשים ואיך לתקן אותן

קפיצה בין ראשים היא מעבר למחשבות של דמות שנייה בתוך אותה סצנה, בלי סימן שמבהיר את המעבר. הדבר מבלבל את הקוראים, כי הם מאבדים את הכיוון ולא יודעים את נקודת המבט של מי הם חווים. הנה דוגמה טיפוסית:

״אינס פתחה את הדלת ודאי הצטערה שלא הביאה את המפתח שלה. טס נרתעה, התביישה שנתפסה ותהתה אם אינס ראתה אותה מכניסה את האזמל לכיס. אינס רק הבחינה במקצוע.״

המשפט השני נמצא בראש של טס, ובשלישי חוזרים לראש של אינס. יש שלוש דרכים לתקן את זה. בחרו דמות אחת שתוביל את הסצנה וכתבו הכול מחדש דרך נקודת המבט שלה. תארו את רגשותיה של הדמות האחרת דרך התנהגות שהדמות שמובילה את הסצנה יכולה לראות. או הפרידו בין חלקי הסצנה באמצעות רווח שורה או פרק, וספרו את החצי השני מנקודת המבט של הדמות האחרת.

״אינס פתחה את הדלת ודאי הצטערה שלא הביאה את המפתח שלה. טס נרתעה, וידה הפנויה צנחה אל כיס המעיל שלה, כך שאינס הביטה בכיס. אחר כך הסתכלה במקצוע במקום, כי היה לה קל יותר לעשות זאת.״

סיפור בגוף שלישי יודע־כול אינו קופץ בין ראשים, כי מספר שנמצא מעל הסצנה בוחר לאן להפנות את המבט. ההבדל הוא השליטה: המספר עובר בין דמויות באופן מכוון ועקבי. כדי לבדוק טיוטה, עברו פסקה אחר פסקה ושאלו את עצמכם בראש של מי אתם, ואז סמנו כל מילה שרק אותה דמות יכולה לדעת.

איך לבחור נקודת מבט לסיפור

אין תשובה נכונה באופן כללי; יש תשובה שמתאימה לספר מסוים. עברו על השאלות האלה:

  • האם הסיפור תלוי במה שאדם אחד אינו יודע או אינו מוכן להודות בו? בחרו בגוף ראשון או בגוף שלישי מוגבל, והחליטו עד כמה אפשר לסמוך על המספר.
  • דרוש לכם קול שקוראים ייהנו להקשיב לו לאורך שמונים אלף מילים? בגוף ראשון מקבלים את הקול הבולט ביותר בכל עמוד.
  • אתם זקוקים לדמויות רבות, לתקופה ארוכה או למספר אירוני? שקלו גוף שלישי יודע־כול, או כמה נקודות מבט מוגבלות לסירוגין.
  • תוכלו להתמיד בבחירה? כתבו את אותה סצנה מרכזית, באורך של כשלוש מאות מילים, בשתי האפשרויות שאתם מתלבטים ביניהן וקראו את שתיהן בקול. באחת יהיה לכם קשה, ובאחרת תרגישו הקלה.

החלפת נקודת מבט בין פרקים

רומנים רבים עוברים בין דמויות שמספרות את הסיפור, וזה עובד כשמקפידים על כמה כללים. החליפו נקודת מבט רק במעבר בין פרקים או סצנות, ולעולם לא באמצע פסקה. הבהירו במשפט הראשון מי הדמות שנקודת המבט שלה מובילה את הסצנה, בעזרת השם שלה או פרט ברור שאי אפשר לטעות בו. תנו לכל דמות דרך שונה לשים לב לדברים, כך שהקוראים יוכלו לזהות מי הדמות שמובילה את הפרק גם אם השם שלה מוסתר.

ודאו שלכל נקודת מבט יש סיבה. אם לדמות אין מידע, רצון או סוד שחסרים לאחרות, כנראה שהפרקים שלה מיותרים. שמרו על מספר קטן של דמויות, כי כל קול נוסף דורש מהקוראים יותר תשומת לב. אם אתם עוברים בין נקודות מבט, תצטרכו גם לעקוב אחרי מה שכל דמות יודעת בכל שלב בעלילה. המאמר שלנו על מעקב אחר הידע של דמויות בין כמה נקודות מבט מציע דרך אחת לעשות זאת.