תכנון רומן

רשימת שאלות לבניית עולם בדיוני: 15 שאלות שכדאי לענות עליהן

אפשר לבלות חצי שנה בציור מפות ובהמצאת אלים, ועדיין לא לדעת מה הדמויות שלכם אכלו לארוחת הבוקר. בניית עולם שמשרתת רומן מורכבת מתשובות לכמה שאלות מעשיות, שמתועדות במקום שקל למצוא אותן. הנה חמש עשרה שאלות, עם דוגמה ודרך לשמור על התשובות מסודרות.

שפה

קבעו קודם את שלושת הדברים האלה

לפני כל שאלה ברשימה, החליטו על שלושה דברים. הם ימנעו מכם לבנות יבשת שלמה כשהסיפור מתרחש בנמל.

ראשית, קנה המידה: האם הסיפור מתרחש בבית, בעיירה, במדינה או בכוכב לכת? בנו רק את מה שנחוץ לקנה המידה הזה. שנית, ההבדל הגדול היחיד: מהו הדבר האחד בעולם הזה ששונה משלנו, בין שמדובר בקסם מסוג מסוים, בסדר פוליטי או בשינוי בנוף? שלישית, נקודת הלחץ: מה נדיר, מסוכן או אסור? שם העלילה שלכם תפעיל לחץ.

קרחון: דעו פי עשרה ממה שתראו לקוראים

דימוי הקרחון, שמקשרים לעיתים קרובות להמינגוויי, אומר שרק חלק קטן ממה שתומך בו מבצבץ מעל פני המים. כלל אצבע טוב הוא לדעת בערך פי עשרה על העולם שלכם מכפי שמופיע בעמוד. הקוראים לא יראו את כל השאר, אבל יחושו בו: בפרטים שאינם מתערערים ובדמויות שמתייחסות לדברים כמובנים מאליהם.

הסכנה היא לחשוב שחייבים להראות את כל מה שמאחורי הקלעים. אין צורך. הידיעה איך אופים את הלחם בעיירה תעזור לכם לכתוב סצנה עם אופה. שלושה קטעים על אפייה בפרק השני לא יעזרו.

חמש עשרה שאלות

ענו על כל שאלה במשפט או שניים. אם שאלה אינה קשורה לסיפור שלכם, כתבו „לא רלוונטי” והמשיכו הלאה.

אין צורך לענות לפי הסדר, וגם לא לענות על הכול לפני שמתחילים לכתוב. הרגל טוב הוא לענות על חמש השאלות שנוגעות לפרקי הפתיחה, לכתוב את הפרקים האלה, ולחזור לרשימה כשסצנה זקוקה לפרט שעדיין לא החלטתם עליו. גם שאלות שעדיין אין לכם תשובה עליהן מועילות: רשמו אותן כשאלות פתוחות וחזרו אליהן בהמשך.

  • גאוגרפיה: איך נראים הנוף ומזג האוויר, ואיך הם משפיעים על יום רגיל?
  • גאוגרפיה: היכן עובר גבול המפה שהדמויות שלכם מכירות, ומה הן מאמינות שנמצא מעבר לו?
  • מסעות: כמה זמן נדרש להגיע ממקום חשוב אחד לאחר, ובאיזה אמצעי?
  • חיי היום־יום: מה אוכלת משפחה ביום שלישי רגיל, ומאיפה מגיע האוכל?
  • חיי היום־יום: מי גר יחד, ומי מטפל בזקנים ובחולים?
  • כסף ועבודה: ממה רוב האנשים מתפרנסים, ומי מקבל את השכר הנמוך ביותר?
  • כסף ועבודה: מה נחשב לכסף, ומי שולט בו?
  • אמונות: מה אנשים חושבים שקורה אחרי המוות, ומה הם עושים בעקבות זאת?
  • אמונות: מה הם חוגגים, ועל מה הם מסרבים לדבר?
  • חוק: מי קובע את הכללים, מי אוכף אותם, ומה קורה למי שעובר על החוק הנפוץ ביותר?
  • שפה: אילו ביטויי סלנג, שמות ואמרות יישמעו מוזרים למי שבא מבחוץ?
  • טכנולוגיה או קסם: מה הם מאפשרים לעשות, ומה המחיר בזמן, בכסף, בבריאות או באובדן של אדם אחר?
  • טכנולוגיה או קסם: למי אסור להשתמש בהם, ומה קורה כשהם כושלים?
  • היסטוריה: מה קרה לפני מאה שנה ואנשים עדיין מתווכחים עליו?
  • חדשות: איך אנשים שומעים מה קורה במקומות אחרים, וכמה זמן עובר עד שהידיעה מגיעה אליהם?

דוגמה מפורטת: עיירת אי

ניקח מקום דמיוני, עיירת האי סקרו, ונענה על שש מהשאלות.

מסעות: המעבורת היחידה יוצאת רק כשהגאות מאפשרת זאת, ולכן בקיץ היא פועלת שלושה ימים בשבוע, ובחורף לפעמים אינה יוצאת כלל. מי שחייב לעזוב בדחיפות משלם לדייג, והדייג הוא שקובע את המחיר. כך האי מרגיש מנותק, ויש סיבה לכך שדמות אינה יכולה פשוט לברוח.

אוכל: כמעט הכול מבוסס על דגים, אצות ים או תפוחי אדמה, וירקות טריים מגיעים במעבורת, ולכן הם מותרות. דמות שמגישה סלט משוויצה.

כסף ועבודה: רוב משקי הבית עובדים במפעל לשימורי דגים, שמשלם חלק מהשכר בזיכוי לחנות המפעל. מזומן נדיר, ומי שיש לו מזומן הוא או בר מזל או מסתיר משהו.

אמונות: תושבי האי מאמינים שהטבועים נשארים ליד החוף שנה ויום. הם משאירים מנורה דולקת על חומת הנמל במשך כל הזמן הזה. איש אינו אומר שהוא מאמין בכך, ואיש אינו מכבה את המנורה.

חוק: אין תחנת משטרה. מנהל הנמל מיישב סכסוכים, והעונש הוא בדרך כלל קנס או גירוש במעבורת הבאה. גירוש הוא הדבר הנורא ביותר שעלול לקרות לאדם, ולכן הוא איום רב־עוצמה.

טכנולוגיה: החשמל בעיירה מגיע מטחנת גאות אחת. כשהגאות מתעכבת, האורות כבים לשעה. כולם יודעים באילו בתים יש נרות ובאילו אין.

הפכו את התשובות למקור של מתח בסיפור

רשימת תשובות מועילה רק אם חלק מהן מפעילות לחץ על הדמויות שלכם. אחרי שאתם עונים על שאלה, שאלו את עצמכם מי מרגיש אי־נוחות בגלל התשובה. האדם הזה הוא דמות, ואי־הנוחות היא סצנה.

בסקרו, התשובה לשאלת המסעות הופכת את מי שרוצה לעזוב לתלוי בדייג. התשובה על הכסף פירושה שמפעל השימורים שולט ברוב משקי הבית. חברו בין השתיים, וכבר יש לכם בעיה לעלילה: עובדת שחייבת כסף לחנות המפעל וצריכה לצאת מהאי לפני המעבורת הבאה, ודייג שיודע בדיוק עד כמה היא חייבת לעזוב. איש לא המציא נבל. העולם עשה זאת.

אם תשובה אינה משפיעה על איש, אולי כדאי לשמור אותה כדי להוסיף צבע, אבל אין צורך להשקיע בה עוד מחשבה. השקיעו את המאמץ בתשובות שמכבידות על מישהו.

איך להימנע מהעמסת מידע

העמסת מידע מתרחשת כשהכותב עוצר את הסיפור כדי להסביר את העולם. הפתרון הוא לקשור כל עובדה לאדם שרוצה משהו. השוו בין שתי גרסאות.

הסבר ישיר: „בסקרו הייתה מעבורת שיצאה רק בגאות מסוימת, ולכן התושבים היו מנותקים ונאלצו להסתמך על דייגים כדי לצאת בשעת חירום.”

עדיף: „מרן ספרה פעמיים את השטרות שבכיס המעיל. ברנוך ייקח אותה הלילה לצד השני, אבל ירצה יותר ממחיר המעבורת, והגאות לא תחכה עד שתסיים להתווכח.”

בגרסה השנייה הכלל אינו נאמר במפורש. הקוראים לומדים אותו כי הוא עולה למרן במשהו עכשיו. פעלו כך: שלבו עובדה חדשה אחת בסצנה, תנו לה ליצור בעיה, ותנו לדמות להגיב. סמכו על הקוראים שיבינו את השאר, ותנו לדמות שחולקת על המצב להסביר אותו דרך עימות.

איך לתעד את התשובות

שמרו את הכול במסמך אחד, עם כותרת לכל נושא: גאוגרפיה, חיי היום־יום, כסף, אמונות, חוק, שפה, טכנולוגיה או קסם, והיסטוריה. כתבו מתחת לכל כותרת את התשובה במשפט או שניים וסמנו אם היא „מופיעה בסיפור” או „נשארת בראש שלי”. ברגע שעובדה מופיעה בסיפור, היא הבטחה לקוראים.

הוסיפו שלוש רשימות קצרות: רשימת מילים למונחים שהמצאתם ולאיות שלהם; טבלת מרחקים, כי קל לאבד עקביות בזמני מסע; ויומן שינויים, כדי שאם תשנו כלל באמצע הטיוטה, תתעדו מה השתנה ותתקנו את הפרקים הקודמים.

אם העולם שלכם מופיע ביותר מספר אחד, העתיקו את אותה תבנית לכל ספר וסמנו באיזה ספר כל עובדה מופיעה לראשונה. בהערות לסיפור של SagaFold אפשר לשמור מקומות וכללים ולקשר אותם לקטעים שבהם הם מופיעים, וציר הזמן של SagaFold שומר על סדר האירועים ההיסטוריים. גם מסמך יחיד שמנוהל היטב יעשה את העבודה.