למה דף דמות באמת נועד
לדף דמות יש תפקיד אחד: לענות מראש על שאלות שאחרת הייתם עונים עליהן לא טוב באמצע סצנה. מה היא עושה כשדוחקים אותה לפינה? במה הוא מבחין כשהוא נכנס למטבח שאינו שלו? האם היא תשקר כאן או תשתוק?
אם הדף לא יכול לענות על שאלות כאלה, זו ביוגרפיה, וביוגרפיה היא מסמך אחר. המבחן לכל שורה פשוט: האם הייתי כותב את הסצנה הבאה אחרת בזכות הפרט הזה? אם כן, השאירו אותו. אם לא, זו רק תפאורה, גם אם היה מקסים להמציא אותה.
עמוד אחד הוא בדיוק הגודל הנכון. יש בו מקום לשדות החשובים, והוא קצר מספיק כדי לקרוא אותו שוב לפני שמתחילים לכתוב, במקום לדלג עליו בעיניים.
שישה שדות שמשנים את אופן הכתיבה
ששת השדות האלה עושים את רוב העבודה. כתבו כל אחד מהם במשפט או שניים, לא במילה בודדת. מילה כמו „שאפתנית” לא נותנת לכם שום דבר שאפשר להשתמש בו על הדף.
- רצון: מה הדמות מנסה להשיג בסיפור הזה, בניסוח שאפשר היה לצלם. „שיכבדו אותה” הוא מצב רוח. „להוציא את אחיה מבית המעצר המחוזי לפני הדיון ביום שישי” הוא רצון.
- פחד: ממה היא מנסה להתחמק, בדרך כלל מהדבר שהרצון יאלץ אותה להתמודד איתו. תארו מצב, לא פוביה: „להיות זו שמבקשים ממנה להישאר ולהסביר”.
- סתירה: שתי תכונות שלא מסתדרות זו עם זו בנוחות. אדם שמחלק כלים בלי לחשוב פעמיים, אבל לא מסוגל לסבול כשמודים לו. סתירות הן המקום שממנו צומחות סצנות מפתיעות.
- איך הדמות מדברת: אורך המשפטים, מה היא נמנעת מלומר, הרגל מסוים ומה היא עושה כשהיא לא רוצה לענות. יש מי שמחליפים נושא. יש מי שעונים על שאלה אחרת. ויש מי שפשוט סופרים עד שלוש.
- במה הדמות מבחינה: העדשה שדרכה היא רואה את העולם. נגר מבחין בחיבורים ובשקיעות, כייס מבחין בידיים. בגוף שלישי צמוד או בגוף ראשון, השדה הזה מכוון בשקט את התיאורים.
- מה הדמות לעולם לא תעשה: קו שהיא מאמינה שלא תחצה. הסצנות הטובות ביותר שלכם יעמידו את הקו הזה במבחן. החליטו מראש אם הסיפור יגרום לה לחצות אותו.
שדות שהם בעיקר מילוי
צבע עיניים, יום הולדת, מזל אסטרולוגי, מאכל אהוב, השם המלא של כל בן דוד, פסקת תיאור חיצוני. אין בהם שום דבר רע, אבל רובם לא משנים אף החלטה שהדמות מקבלת.
יש שני יוצאים מן הכלל. תעדו פרט גופני כשדמות אחרת או רמז יסתמכו עליו בהמשך, כמו צלקת שעד זוכר. זו שמירה על רצף, והמקום שלה בהערות שלכם גם אם היא לא אומרת דבר על האישיות. תעדו גם גיל או מקצוע כשדמויות אחרות יגיבו אליהם, כי התגובות שלהן הן חלק מהסצנה.
כל השאר יכול להישאר בקובץ נפרד בשם „אולי”, או לא להיכתב בכלל. אם מצאתם את עצמכם כותבים מה הצבע האהוב על דמות משנית, עצרו וכתבו את הסצנה הבאה.
תבנית שאפשר להעתיק
הדביקו את הרשימה בכל מסמך. כוונו למשפט אחד עד שלושה בכל שורה, והשאירו שורה ריקה במקום למלא אותה בניחוש.
- שם, גיל ואיך אנשים פונים אל הדמות (ומי משתמש בשם אחר)
- התפקיד בסיפור, בשורה אחת
- רצון, בניסוח שאפשר היה לצלם
- פחד, כתיאור של מצב
- סתירה: „גם X וגם Y”
- איך הדמות מדברת, כולל מה היא עושה כשהיא מתחמקת
- במה היא מבחינה ראשונה כשהיא נכנסת לחדר
- מה היא לעולם לא תעשה
- סוד או פצע: מה היא לא סיפרה לאיש
- שתיים או שלוש מערכות יחסים שמושכות אותה לכיוונים שונים; שורה על מה היא רוצה מכל אדם
- מאיפה היא מתחילה ולאן אולי תגיע
- קטע לדוגמה מקולה: כמאה מילים שבהן היא מדברת (ראו בהמשך)
דוגמה מלאה
הנה התבנית כשהיא מלאה עבור דמות מומצאת בתעלומה שקטה בעיירה שעל גדת נהר. שימו לב כמה מעט מוקדש בה לתיאור, וכמה ממנה הוא דברים שאפשר לפעול לפיהם.
- שם: Ines Calloway, בת 41. כולם אומרים Ines; רק אמא שלה אומרת „Inez”, כפי שהשם נכתב בתעודת הלידה.
- תפקיד: מנהלת החשבונות במגרש הגרוטאות, והראשונה שמבחינה שהמספרים לא מסתדרים.
- רצון: להוכיח שבעל המגרש גונב מהקופה, בלי שאיש יגלה שהיא בדקה את החשבונות.
- פחד: שיזמנו אותה להעיד ושהיא תצטרך לומר את הדברים בקול, בחדר מלא באנשים שמכירים את אמא שלה.
- סתירה: היא מדייקת בכל פנקס חשבונות, אבל מזניחה את הדואר שלה, שנערם על המדרגות בלי שנפתח.
- איך היא מדברת: משפטים קצרים, כמעט בלי שמות תואר. כשהיא לא רוצה לענות היא מבקשת את הנתון שעליו שואלים: „איזה חודש?”
- במה היא מבחינה: יציאות, ידיים, והאם הסיפור של אדם נשאר באותו אורך בכל פעם שהוא מספר אותו.
- מה לעולם לא תעשה: לזייף רישום, אפילו כדי לתפוס גנב.
- סוד: היא שמרה עותק של הספרים הישנים כשהמגרש החליף בעלים, ולא סיפרה על כך לאיש.
- מערכות יחסים: אמא שלה (רוצה שהיא תפסיק להיזהר כל כך); Dov, מנהל העבודה במגרש (רוצה לשמוע את האמת, ומקבל רק חצי ממנה).
- מסלול: מתחילה בכך שהיא בוחרת להיות בלתי נראית; מסיימת בכך שהיא נאלצת לעמוד מול כולם.
השאירו את הדף קצר ותנו לטיוטה לשנות אותו
דמויות כמעט אף פעם לא מתנהגות בדיוק כמתוכנן. כשהדמות שלכם מפתיעה אתכם, הטיוטה צודקת והדף טועה. עדכנו את הדף עוד באותו יום. דף שסותר את כתב היד גרוע יותר מהיעדר דף, כי אתם עלולים לסמוך עליו.
שני הרגלים יעזרו לשמור עליו נאמן לסיפור. ראשית, הוסיפו בתחתית שורה קצרה בשם „מה השתנה בטיוטה”, עם תאריכים, כדי לראות איך הדמות השתנתה. שנית, קראו את הדף מחדש בסוף כל מערכה ומחקו כל פרט שלא השתמשתם בו. אם שורה שרדה שלושה פרקים בלי להשפיע על סצנה, מחקו אותה.
אם אתם כותבים בלי לתכנן הרבה, אל תמלאו את כל הדף מראש. התחילו ברצון, בפחד ובדבר שהדמות לעולם לא תעשה, כתבו פרק, ואז מלאו את השאר לפי מה שגיליתם. חצי דף אמיתי עדיף על דף מלא בפרטים מומצאים.
קטע לדוגמה מקולה של הדמות, ואיך להשתמש בדף בסצנה
כתבו כמאה מילים שבהן הדמות מדברת על משהו שלא קשור לעלילה, ושמרו את הקטע בדף. הנה Ines על משלוח שהתעכב: „היה כתוב יום שלישי. היום יום חמישי. אני לא כועסת, רק רושמת את זה. פעם שלישית ברבעון הזה, וזו הפעם הראשונה שמישהו שואל למה אני שומרת את הקבלות. כי קבלות לא שוכחות, זו הסיבה. תרשמו את זה בטופס. תרשמו את התאריך. באיזה חודש אמרתם שהזמנתם?”
קראו שוב קטע כזה לפני שאתם כותבים את הסצנה הבאה שלה. הקצב שלה חוזר לאוזן מהר יותר מכל רשימת שמות תואר, והקטע מראה אם השורה על „איך הדמות מדברת” תואמת לאופן שבו היא באמת נשמעת.
אחר כך השתמשו בדף כנקודת מוצא. נניח ש-Dov, מנהל העבודה, שואל את Ines בארוחת הצהריים אם משהו לא בסדר בספרי החשבונות של המגרש. הדף נותן לכם את הסצנה. היא רוצה לומר שהכול בסדר, ולכן שואלת „איזה חודש?” במקום לענות. היא מבחינה שידיו יציבות ושהסיפור שלו באותו אורך כמו בשבוע שעבר. היא לעולם לא תזייף רישום, ולכן כשהוא מציע לתקן את העניין בשקט, היא מסרבת, והסירוב מבהיר לו בדיוק מה היא גילתה. לא היה צורך בפסקת תיאור. כל זה הגיע מארבע שורות בעמוד אחד.