למה באמת נתקעים בכתיבת רומן
דחיית כתיבת רומן כמעט אף פעם לא מעידה על עצלנות או על כך שהספר לא טוב. לרוב קורה אחד מחמישה דברים פשוטים, ולכל אחד מהם מתאים פתרון אחר. קראו את הרשימה ושימו לב מה נשמע לכם מוכר. התוכנית שלמטה מתייחסת לכל חמשת המצבים, אבל אולי תצטרכו רק כלי אחד או שניים.
- לא ברור מה הצעד הבא. מתיישבים לכתוב וצריכים להחליט איפה הסצנה מתחילה, מי משתתף בה ומה משתנה, עוד לפני שכותבים מילה. אלה שלוש החלטות ודף ריק.
- חוששים מטיוטה גרועה. כל משפט שתכתבו היום ייראה פחות טוב מהספר שכבר קיים בראש, ולכן לא לכתוב בכלל מרגיש בטוח יותר.
- הפרויקט גדול מדי. קשה להחזיק בראש רומן בן 80,000 מילים, וכל מפגש כתיבה בפני עצמו נראה קטן מכדי להשפיע.
- רודפים אחרי שלמות. משכתבים כל פסקה לפני שהפסקה הבאה נכתבת, ולכן הטיוטה לא מתארכת.
- נוצר פער. החמצתם שבוע, הסיפור התקרר, והחזרה אליו מרגישה כמו כניסה לחדר מבולגן. ככל שמחכים יותר, כך קשה יותר להתחיל מחדש, וכך שבוע שהוחמץ הופך לחודש.
הקטינו את משימת הפתיחה
הפכו את רף הכניסה לנמוך כל כך, שוויתור ירגיש כמעט מגוחך. במקום ״לכתוב שעה״, המשימה שלכם תהיה ״לכתוב משפט אחד מהסצנה הבאה״, או ״לעבוד עשר דקות״, או ״לכתוב 100 מילים״. ברוב הימים, אחרי שמתחילים, ממשיכים. יהיו גם ימים שלא, וגם יום של 100 מילים נחשב, כי הוא משאיר את הסיפור חי.
כך מצמצמים גם את תחושת הגודל. אי אפשר לכתוב רומן שלם היום, אבל אפשר לכתוב את הסצנה הבאה; ככלל אצבע, אורכה של סצנה הוא לעיתים קרובות 800 עד 1,500 מילים. הפסיקו להסתכל על ההר כולו. המשימה היחידה שלכם היא להגיע למדף הבא, והספר נבנה מכלום חוץ מזה.
הציבו רף נמוך מספיק כדי לעמוד בו גם ביום הגרוע ביותר. הימים הטובים כבר יסתדרו. בשבוע הראשון נסו לקבוע רף של עשר דקות או 100 מילים, לפי מה שמגיעים אליו קודם, והתייחסו לכל מה שמעבר לו כבונוס ולא כחוב.
תנו לטיוטה הגרועה להיות
לטיוטה ראשונה יש תפקיד אחד: להתקיים. אי אפשר לערוך עמודים שלא נכתבו, והספר משתפר דווקא בעריכה. אמרו לעצמכם בפשטות שמותר לעמודים של היום להיות מגושמים.
כשמגיעים למשפט שלא מצליחים לנסח, הקלידו אחריו סימון כמו [לתקן] והמשיכו. כשמתחשק לשכתב את הפסקה שזה עתה סיימתם, כתבו במקום זאת את הפסקה הבאה. ליטוש הוא מפגש נפרד עם מטרה נפרדת, והוא יהיה מהיר יותר אחרי שכל הסצנה תהיה על הדף.
החליטו מה תהיה הסצנה הבאה לפני שעוצרים
הדרך הקלה ביותר להימנע מחר מול דף ריק היא להשקיע בו שתי דקות היום. לפני שסוגרים את הקובץ, כתבו הערה בת שלוש שורות: איפה הסצנה הבאה מתחילה, מי נמצא בה ומה משתנה עד הסוף. הציבו אותה בראש המסמך או בהערה לסיפור שתוכלו למצוא שוב.
הערה טובה פשוטה ומדויקת. למשל: ״הבא: המטבח של דנה, מוקדם בבוקר. דנה ואחיה יוסף, שחזר בלי להתקשר. היא רוצה לדעת לאן נעלם הכסף; הוא רוצה ארוחת בוקר ושלא ישאלו אותו שאלות. בסוף היא מבחינה בשעון החדש שלו.״ מחר תתחילו בקריאה שלה, במקום לנסות להחליט מה לכתוב.
אחר כך עצרו באמצע משפט, או באמצע סצנה כשכבר ברור לכם מה קורה בהמשך. הרבה יותר קל לסיים משפט שכבר התחלתם לחשוב עליו מאשר להתחיל מכלום, ומפגש כתיבה שמסתיים בדיוק בפרק שלם משאיר אתכם מול התחלה קרה.
קבעו זמן קצר וקבוע
חברו את הכתיבה למשהו שכבר קורה מדי יום: אחרי הקפה הראשון, ברכבת, או בעשרים הדקות שאחרי שטיפת הכלים. זמן קבוע מונע את המשא ומתן היומי על אם ומתי לכתוב, ושם מסתתר חלק גדול מהדחיינות.
שמרו על זמן קצר. בחודש הראשון, 20 עד 30 דקות יספיקו בהחלט. הפעילו שעון עצר, קבעו יעד אחד למקטע הכתיבה והניחו את הטלפון במקום שתצטרכו לקום כדי להגיע אליו. אם תרצו שיטה מפורטת יותר לתכנון מפגש כתיבה, המאמר על בניית מפגש כתיבה ממוקד עוסק בכך.
קבעו גם זמן חלופי, למשל בהפסקת הצהריים או עשר דקות לפני השינה. לפעמים הזמן העיקרי יתבטל, ואם תחליטו מראש על אפשרות שנייה, לא תצטרכו להמציא תוכנית כשאתם עייפים.
השתמשו בטקס חזרה אחרי כל הפסקה
טקס חזרה הוא רצף קצר וקבוע שעוקבים אחריו בכל פעם שחוזרים לכתיבה, בין שנעדרתם יומיים ובין שחודשיים. הוא עוזר כי הוא מחליף את השאלה ״מאיפה בכלל מתחילים?״ ברשימת צעדים. הנה טקס שאורך כעשר דקות לפני שמתחילים לכתוב:
- אל תספרו את הימים שהחמצתם ואל תתנצלו בפני כתב היד.
- קראו את העמוד האחרון שכתבתם, לא את כל הטיוטה. קריאה מחדש של הכול גוררת אתכם לעריכה.
- קראו את ההערה על הסצנה הבאה. אם לא כתבתם אחת, כתבו אותה עכשיו לפי מה שאתם זוכרים.
- כוונו שעון עצר ל־15 דקות וכתבו את המשפט הראשון בסצנה.
- ביום הראשון אחרי החזרה, עצרו כשהזמן נגמר, גם אם הכתיבה זורמת. כשעוצרים כשעוד יש כוח, קל יותר לכתוב גם ביום השני.
סלחו לעצמכם על ימים שהחמצתם, ואל תהפכו את זה להרגל
הנה כלל שקל לזכור: אפשר להחמיץ יום, אבל לא שני ימים ברצף. יום אחד שהוחמץ הוא פשוט החיים. ביום השני מתחיל להיווצר הרגל חדש. ביום שאחרי ההחמצה, הרף יורד למינימום, כך שעליכם לכתוב רק עשר דקות או 100 מילים.
אל תנסו להשלים את המילים שלא כתבתם. מפגשי השלמה יוצרים חוב, וחוב שהולך ותופח הוא בדיוק מה שהופך שבוע שהוחמץ לחודש. אם גם תקבעו יום מנוחה אחד בשבוע מראש, המנוחה תפסיק להרגיש כמו כישלון ותהפוך לחלק מהתוכנית.
שבוע בחיי כותב אחד
ניקח את תומאס, מורה בתיכון שנתקע לפני שישה שבועות בכתיבת רומן המתח שלו, אחרי 41,000 מילים. הוא בוחר לכתוב 20 דקות אחרי שטיפת הכלים, קובע רף של עשר דקות ויום מנוחה בשבת.
ביום שני הוא לא מוצא הערה, אז הוא כותב אחת, ואז עובד על הטיוטה במשך 20 דקות ומגיע ל־310 מילים. הוא עוצר באמצע משפט. ביום שלישי הוא קורא את ההערה, כותב 280 מילים ומשאיר הערה חדשה. ביום רביעי יש ערב הורים בבית הספר והוא מותש, אז הוא עומד ברף המינימלי: עשר דקות, 120 מילים. ביום חמישי הוא לא כותב, ולא מנסה לפצות על כך.
ביום שישי הוא פועל לפי כלל היומיים ומתחיל בעשר דקות. הסצנה תופסת תאוצה, הוא ממשיך עוד 25 דקות ומסיים עם 410 מילים. שבת היא יום המנוחה שלו, למעט הערה בת שתי דקות ליום ראשון. ביום ראשון הוא כותב 30 דקות ומגיע ל־520 מילים.
באותו שבוע הוא כתב בסך הכול 1,640 מילים (310 + 280 + 120 + 410 + 520). בקצב הזה, כתיבת 39,000 המילים שנותרו עד להשלמת טיוטה של 80,000 מילים תימשך כ־24 שבועות. זה קצב איטי, אבל יציב, ולספר שהיה תקוע זה שינוי של ממש.
שימו לב מה עזר לשבוע הזה להצליח. הוא לא היה צריך להחליט מה לכתוב, כי ההערה אמרה לו. הוא לא נשאר בלי דרך להתחיל באף יום, כי הרף היה עשר דקות. וההחמצה של יום חמישי לא עלתה לו בדבר, כי לא היה חוב להחזיר ביום שישי.